טור אורחואחרי ערימות העצב הגדול והבלתי נגמר שאפף אותנו ביום הזיכרון על אלה שהלכו מעימנו מי במטען ומי בפצמ"ר, מי במסוק ומי במצרר, מי בנגמ"ש ומי בטנק ואחרי האקסטזה היחסית רגועה השנה של יום העצמאות, אחרי כל אלה הגיע הזמן ליום נוסף.
לא זיכרון ולא עצמאות. לא שואה ולא תקומה. יום שבו לא תצוין תעוזה יוצאת דופן או הישג יוצא מן הכלל, יום שבו לא ירד הדגל מראש התורן וילדים חביבים לא יבקשו מהקהל לעמוד לשירת התקווה.
יום שבו לא נעלה זיכרונות על אנשים שאינם איתנו ולא ננגן בו שירי נופלים, יום שיוקדש כולו לאלה שעדיין כאן. שחיים את ימיהם. שעה שעה. בלי הוד ובלי הדר. בלי תפארת ובלי גדולה. שהיו שם וחזרו. ששכבו במארב ולא קרה כלום. שנרדמו מרוב עייפות בעמדה וחטפו ריתוק. שקילפו תפוחי אדמה והקליפות הגיעו עד הברכיים. שניקו שירותים עם שכפ"צ כי כוננות ספיגה. שנתקלו וחזרו לספר. שפוצמרו ואף רסיס לא פגע בהם. שעברו ליד שד"מ ושרקו בנינוחות. שפחדו פחד מוות.
שהיו בינוניים. מרושלים. שלפעמים לא היו סבבה. ולא החליפו בזמן כי היו שבוזים רצח. והכל היה איטי איתם ויכלו להטריף עם האדישות שלהם. שראו את הסאגר מתקרב ונשכבו ורק בום עמום איפשהוא הודיע שנגמר ויכולים לקום. וקמו. וחזרו. וחיים את חייהם, למזלם, כרגיל. תוך כדי שהם לא קמים בלילה מבועתים. שלא קופצים מבום של סגירת מגירה במטבח. ששיח גדול בטיול עם המשפחה הוא רק שיח ולא מקום חשוד שראוי שירו אליו לפני שמתקרבים. חיים את חייהם. בין עבודה לכביסה. בין שיעורי בית לארוחת ערב. בין מדיח לשטיפה. בין מילואים לבין פגישה. יום יום שעה שעה. יום לחיי החוזרים בשלום לבסיסם.
וביום הזה ילכו החוזרים בשלום לבסיסם בגו זקוף וראש מורם ויגידו לעצמם בגאווה גדולה "סחתיין עליי שחזרתי בשלום לבסיסי ולא קיבלתי שום אות ולא ראיתי שום מופת והכל היה רגיל ושלו למעט העובדה שלא ישנתי כמעט כלום כי זה נוגד את הפקודות של צה"ל"
וביום הזה יהיו כאלה ברחוב שיצעקו לי "היי אתה! י'נסיך! י'בן של מלך בכל רמ"ח איבריך! כל הכבוד לך שחזרת בשלום לבסיסך בלי שום סיפור גבורה. בלי הצלה הירואית. בלי קרב פנים אל פנים עם מחבל אחרי שנגמרה לך המחסנית והרגת אותו עם נשיכה בעורק הראשי של הצוואר. כל הכבוד!" ואני אצעק לו בחזרה "תודה איש שאין לי מושג מיהו! כל הכבוד גם לך עובר אורח מהמם שכמותך שככה אתה מפרגן לי, זה לא מובן מאליו בכלל במדינה שגיבוריה מתים!"
וכשאכנס לעבודה, אנשים יעמדו בשורה עם דגלים קטנים של החברה שבה אני משאב ותו לא, ימחאו לי כפיים ויגידו "כל הכבוד ישי שאין שום דבר יוצא דופן בשירות שלך וסחבת וחזרת וניקית ושמרת ובישלת וקילפת וארבת וחזרת. בחתיכה אחת. אולי ציפורן חודרנית אבל עם זה אנחנו בטוחים שתתמודד לבד"
ומהעבודה אסע ישר להר הרצל אל טקס הדלקת המשואות המסורתי של יום החוזרים לבסיסם בשלום, הלאומי, ואת המשואות ידליקו אנשים שחזרו כמו שבאו. שלא עשו משהו יוצא דופן. לא יפיי בלורית ולא יפיי תואר. שלא חיסלו. שלא חוסלו. שלא פצעו. שלא דיממו. שלא הוציאו מעולם מהכיס התחתון חית עין ובשחרור הזדכו על אותה תחבושת שקיבלו בהתחיילות.
וביום מן הימים, ככה אני רואה בעיני רוחי, קצת לפני הפנסיה, תתכנס הוועדה ל"טקסים וסמלים נדושים" ויבחרו בי להדליק משואה, כי פייר אני אחד מהשבים לבסיסם המשמעותיים שהאומה ידעה ואז אצעק בגרון ניחר ובפאתוס שלא יבייש את גדולי המגזימים ש "אני! ישי בן מרדכי ותרצה! דור שני לחיילים שחזרו בשלום לבסיסם וחיים את שגרת יומם יום יום ולפעמים גם בימי שני, ששירת וחזר וחוץ מזיעה קקי פיפי לא השאיר כלום על אדמת לבנון, לא הסתער ולא חולץ. לא התפצמר ולא פוצץ. לא צעק קדימה אחריי ודמויות קרטון הן המחבלים היחידים שחיסלתי בימיי! ולתפארת! מדינת! ישראל!"
ובסיום הנאום אנעץ מבט רב משמעות אל עבר האופק, אדליק את המשואה ואלך הביתה.
ובאותו זמן ממש, בשידור חי וישיר, אנשים בבית יגידו לעצמם ולאשה שלידם "איזה איש ה-ישי הזה! איזה בנאדם ענק! כלום לא קרה לו! כלום! זה בן של מלך זה. לא פוצמר ולא פוצץ. לא התפוצץ ולא חולץ. לא טבחו בו. לא שיספו את גרונו. לא ירו בו צרור מטווח קצר. לא קפץ על אף רימון בשום מקום. אות ומופת לאחד שלא קרה לו כלום. בלי דרמות. בלי אקשן. בלי איקס על שום נשק. הלך. חזר. אפס סיפורי גבורה. מודל לחיקוי."
ובערב, כשאחזור הביתה, נלך ביחד כל המשפחה אל הבמות הציבוריות שהעירייה שלנו ארגנה לכבוד יום השבים בשלום לבסיסם הלאומי ולא ינגנו שם את שיר הרעות ולא ישירו את אחי הצעיר יהודה ואף פלמחני"ק לא יספר את סיפורי המופת שלו, ובשלב מסויים יאירו את השמיים אלפי זיקוקים בצבע אפור, כמעט חגיגיים, והבן שלי ישאל "אבא, למה הזיקוקים? על מה המסיבה?" ואני אענה לו "זה לחיי אלה ששבו בשלום לבסיסם. ממוצעי הבלורית והתואר עיניים של אבאל'ה. בן של מלך המקורי מספר אחת." והוא יענה אז מה ההתרגשות? ואני אנסה להסביר לו שזה לא פשוט. אנשים אוהבים גבורה אותות ומופתים ברקים, רעמים ועשן סמיך שמכסה את ההר, ואנחנו לא מביאים מזה כלום. אפס פירוטכניקה. שום סיפור עם מוזיקה דרמטית ברקע. באנו. היינו. חזרנו. בול כמו האתוס אבל הפוך.
וכשיגמר היום ונגיע כולנו הביתה מהבמות והילדים ילכו לישון, נישאר רק הגברת ואני ונפתח בירה רגילה ליד כמה שקדים רגילים והיא תגיד לי על הילדים ש"חמודים דווקא הגמדים האלה" ואני אגיד "כן, חלקם לפחות" והיא תצחק, לא צחוק רובאית מוגזם, משהו סולידי כזה, טיפה מתגלגל ואני אתקרב אליה, על הספה שבסלון, בצורה רגילה, בלי לשמור על רווחי יום, והיא תתקרב גם, ממש קרוב, רימון אחד והלך עלינו, ואני ארים את הבקבוק בעדינות והיא תצמיד את שלה לכדי נקישת זכוכית קלה ואלחש לה, בגלל שהילדים ישנים, "לחיים כפרה. יום חזרה לבסיס בשלום שמח לך. לעוד שנים ארוכות של חזרה בשלום" והיא תענה "אינשאללה". ונשתה.
