טור אורחבסוף דצמבר נחשפה לראשונה בשמה המלא טאיסיה זמולוצקי, שעד אז היתה מוכרת רק בתור "המתלוננת ט'" מפרשת 'משחקי חברה' (פרשת אייל גולן והקטינות; ש"ג). בראיון פתוח וחשוף במיוחד שהעניקה טאיסיה לרוני קובן ועומרי אסנהיים בתוכנית 'יהיה טוב' בכאן 11, היא נחשפה לראשונה בפנים גלויות ובשמה המלא ושיתפה את עדותה מהלב, בכאב ובלי לעשות לעצמה הנחות.
הפרשה נפתחה בשנת 2013 ונסגרה בהסדרה של אבי ביטון (אביו של גולן). בשנת 2022 טאיסיה ונ' הגישו תלונה במשטרה, הפרשה נפתחה מחדש ושוב נסגרה לאחר שנה בגלל חוסר ראיות מספקות. עכשיו כולנו ראינו את עדותה של טאיסיה, בפנים גלויות ובשקיפות מלאה.
בזמן שפרשת "משחקי חברה" כבר בתודעתנו למעלה מעשור, גולן נבחר לזמר המושמע ביותר בישראל לשנת 2024 בעוד שעדיין יש כאלה שמבטלים את עדויותיהן של הנפגעות ומקלים ראש במעשי הנאשמים. לפי הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בשנת 2023 הוגשו למעלה מ-660 כתבי אישום כנגד 675 נאשמים בזמן שכ-80 אחוזים מהתיקים (3175 במספר) נסגרו ללא כתבי אישום כלל.
איך ניתן יהיה להביא ריפוי בקרב נפגעות ונפגעים אם הרוב הגדול של התיקים נסגרים? האם ניתן להתרפא בכלל? מה יעזור לנפגעים להשתחרר מהטראומה?
גם אני, כמו רבות אחרות, עברתי פגיעה מינית. זה מוזר לכתוב את זה בלשון עבר כי אומנם הפגיעה הפיזית הסתיימה, אבל הריפוי של הנפש ארוך, נוקב ומצריך מפגש ישיר ויומיומי עם הפצעים שאני רק רוצה לשכוח. הרי אנחנו עדים לכך שהפרשה של אייל גולן כבר נמשכת למעלה מעשור, פעמיים היא נסגרה ועכשיו כשראינו את פנייה של טאיסיה, הפרשה מקבלת תשומת לב חדשה. אם הפרשה נמשכת למעלה מעשור, טאיסיה ונ' בהכרח מתמודדות עם הפגיעות בהן עוד יותר זמן מזה.
להגיע להחלטה שאני כבר לא מחזיקה את סוד הפגיעה בליבי, דרש הרבה אומץ ואמונה שיכול להיות לי טוב. זה הצעד הכי חשוב בעייני, להוציא את הסוד מהגוף, בעקבותיו נפתחות אפשרויות טיפול וריפוי. אבל מה קורה כשהתגובה להוצאת הסוד היא ביקורת במקום תמיכה ואמונה? האשמה גוברת וכך גם הבושה. איך תוכל לייצר שינוי בחייה כשלא מאמינים לה? טאיסיה ונ' אמיצות בעיניי לא רק בגלל שהן "הוציאו את הסוד" אלא גם ובעיקר בגלל המחויבות לעצמן ולאמת שלהן בזמן שמערכות האכיפה והמשפט, ואפילו החברה עצמה, כבר שכחו אותן.
הריפוי הוא אישי וכל נפגע או נפגעת יפלסו את הריפוי בדרך המדויקת להם, אבל האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להביא הקלה? האם לחברה יש אחריות בעודה עדה?
כמו שכבר כתבתי, הדרך לריפוי הפנימי היא אישית, אבל האחריות שנבחר לקחת על עצמינו כעדים יכולה ליצר שינוי. איך? קודם כל בזיהוי המחשבות המתקיימות בנו. האם יש לי דעה קדומה? אני מרחמת עליה? אני מאמינה לה או מבטלת אותה? כשנזהה את המתרחש בתוכנו, נוכל לדייק את התגובות שלנו. עוד אפשרות היא הבעת חמלה, עד שלא נהיה בנעליים שלה, לא נדע אפילו קצת ממה שהיא מרגישה. כשאני כותבת חמלה, אני מתכוונת ליכולת לעמוד לצידה ולהגיד "זה נשמע ממש קשה" או "מה יעזור לך?".
דרך נוספת, אם ממש נרצה להביע תמיכה, היא נקיטת עמדה, לגבש דעה מושכלת ולעמוד לצידה ככל שהיא מזהה את דרכי הריפוי שיטיבו איתה.
זה קורה במרחב של כולנו והשינוי תלוי גם בנו. השאלה מי נבחר להיות?
