טור אורחבעקבות הרצח המזעזע, ויש שיגידו אף "הלא צפוי" של מיכל סלה ז"ל, על פי החשד, על ידי בעלה אלירן מלול – שניהם אזרחים נורמטיבים העוסקים בתחומי הטיפול והרווחה בעצמם, נזעק עו"ס ישי גרינבאום לנסות ולאפיין את הסימנים המקדימים לאלימות, גם במשפחות "נורמטיביות" – ואת הדרך למנוע את הרצח הבא.
כתב: ישי גרינבאום, עו"ס קליני
הכותרת אומנם יומרנית אך מטרתה לתת קריאת התעוררות כללית לנו כחברה. נכתבו מחקרים רבים אודות השאלה "למה האשה לא עוזבת את בעלה המכה?" כמענה לשאלה זו, הטיפול בנושא האלימות במשפחה מצד משרד הרווחה מושתת ברובו על הניסיון לחזק את האישה באותם חסמים, שמנעו ממנה להתמודד עם האלימות ולספק לה הגנה חיצונית במידת הצורך.
מסתבר שישנה עוד דרך, כזו שיכולה לתרום הרבה בפתרון הבעיה.
בעיניי ובעיני עמיתים למקצוע, עובדות ועובדים סוציאליים, רצח של אשה עובדת סוציאלית בידי בן זוגה גרם לזעזוע. ההבנה שמדובר בזוג "נורמטיבי" חברתית, כאלה שלא חשבנו שיכולים לחוות אלימות, העלתה את השאלות לגבי ההגנה שיש לאותן נשים, דווקא אלה שדומות לנו, שכנות, קרובות.
האם יש לנו מה לעשות?
נשים נפגעות אלימות מתקשות לקבל תמיכה חברתית, בעיקר משום שכחלק ממסכת האלימות שהן חוות, בני הזוג האלימים מבודדים אותן ומונעים מהן לקיים קשרים עם משפחתן וחבריהן.
באחת השיחות שלי עם אישה בעלת תואר ראשון, מוכשרת ועוסקת בעבודה עם אנשים בתחום הרגשי, אשר חוותה אלימות משמעותית מצד בן זוגה, היא סיפרה על אותו ניתוק ממערכת החברה שסבבה אותה. האישה סיפרה על ציפייה מצידה שתהיה התערבות חיצונית, כזו שתראה את האלימות בלי שהיא תצטרך לספר על כך. היא שיתפה על מקרה אחד בו מכר שלה היה חשוף ליחס משפיל כלפיה מבן זוגה, אך שתק. היא בליבה ציפתה וקיוותה שזה יהיה הפתח לשינוי, כזה שיביא את הצעד שהיא בעצמה לא העזה לנקוט. חשיפת האלימות הביתית כלפי חוץ קרתה רק לאחר שהמצב בבית החריף מאוד.
במפגשי עם נשים בתחנת המשטרה בזמן בו הן מגישות תלונה על פגיעה מצד בן זוגן, עלה לעיתים השאלה האם לצאת למקלט לנשים מוכות. לא אחת ראיתי שעל מנת להחליט האשה מתקשרת לגורמי התמיכה בה, על מנת לקבל את דעתם שלעיתים הניעו אותה מרעיון זה.
כשחשבתי על הרצח הנורא של מיכל סלה, חשבתי על הקהילה סביבה. יתכן וכפי שפורסם במקרה זה בדומה למיעוט המקרים, לא היה אף סימן חיצוני מקדים.
אך ברוב המקרים, יש לנו כחברה מה לעשות, בייחוד כאשר מדובר במשפחות "נורמטיביות" שמשתייכות לקהילות שונות ומקיימות קשרים חברתיים בריאים.
אנחנו נמנעים מלפנות למשפחה קרובה ו״להתערב״ להם בנושא אינטימי כמו חיי משפחה, בשל תחושות חוסר נעימות וחדירה לפרטיות. ההימנעות נכונה כל עוד מדובר ביחסים נורמטיביים. האלימות היא קו אדום, וכאן עלינו כחברה שדואגת לשלום חבריה להסיר את מחסומי החוסר נעימות.
נמצא במחקרים שנשים נפגעות אלימות שזכו לתמיכה חברתית סבלו פחות מאלימות (1999 (Bybee, & Sullivan9
מה לעשות כאשר אנו מזהים אלימות אצל קרוב לנו? פניה ישירה למשפחה וחיבור הקורבן לרווחה.
ברווחה יש אפשרות לקבל מענה טיפולי לגברים ונשים בנושא האלימות והטיפול הזוגי. אני מאמין שאם גם אנחנו כחברה נצא להיחלם בנגע האלימות במשפחה כלפי גברים, נשים וילדים, נמנע את הרצח האפשרי הבא, או לפחות נסייע לעוד משפחה לעבור משבר בצורה טובה יותר.
לכתבת התחקיר באתר פוליטיקלי קוראת ותגובתו המלאה של ארז דריגס – צוץ, תראה, הטרדה משלנו
המאמר נכתב באדיבות: ישי גרינבאום, עו"ס קליני – מטפל בגברים ונשים וגברים בנושא אלימות במשפחה וילדים ונערים בנושא פגיעות מיניות
