תביעות נזיקין עוסקות בתביעת הצד השני, כאמור גורם העוולה. יש מקרים שבהם הנזק גלוי לעין בצורה מזערית שהתוצאה עלולה להסתיים בעוולת נכות קשה ולעיתים במקרים קשים יותר שבהם הנזקים אינם גלויים לעין.
יש אין ספור דוגמאות לתביעות ללא הוכחת נזק. זה קורה בתחום הרפואי, בשל תאונת דרכים (חוק נפגעי תאונות דרכים בשנת 1975) והדבר המהותי לא פחות הוא הכפשת משלח ידו או שמו הטוב של האדם או אז שווה בהחלט לפנות לעורך דין בתחום שיבדוק האם קיימת עילה לתביעה גם אם לא נגרם לכם נזק.
אז איך מוצאים את זה לפועל? כל המידע על אודות תביעות נזיקין ללא הוכחת נזק ובראשן גם תביעת שיימינג או בשפת העברית "הכפשה ברשת".
מה הגדרה של לשון הרע בחוק וכיצד מקבלים פיצוי באין הוכחת נזק?
מבין כל העוולות שהצגנו כאן, עוולת השיימינג הייתה לסוג של "טרנד" בקרב לא מעט אנשים שמרגישים כי מותר להם לומר כל אשר על ליבם בלי לשאת בנזקים (פגישת שמו הטוב של האדם) והתוצאות, תביעת נזיקין על כל המשתמע מכך.
בעולם שבו אנשים מתבלבלים בין חופש הביטוי לבין שיימינג והכפשת שמו הטוב התוצאות עלולות להיות חמורות ביותר. זה יכול להיות איבוד מקום עבודה ופגיעה קשה במוניטין שעליו עמל האדם במשך לא מעט שנים.
עם זאת, כאשר מדברים על תביעות מהסוג הנ"ל לא תמיד אפשר להוכיח את העוולה שנגרמה בפרט שזה לא מגיע עם מסמכים או תיעוד כמו במצבים אחרים (רפואי, תאונה וכד'). עם זאת, החדשות הטובות הן כי במצב הנ"ל לא יידרש מהנפגע להוכיח את הנזק והוא בהחלט יוכל לשקול תביעת נזיקין בשל הוצאת דיבה או לשון הרע.
תביעת לשון הרע – מה אומר על זה החוק?
על פי החוק אדם שמפרסם לשון הרע במטרה לפגוע באחר לא רק שעלול לשלם פיצוי לצד השני אלא גם לקשור את עצמו לשנת מאסר אחת. לצד זאת בהיבט האזרחי יכול אותו אדם שנפגע לתבוע פיצויים מהאדם שפרסם את העוולה וזאת כפי שכבר צוין ללא הוכחת נזק!
פרסמו על אודותיכם פוסט השמצה ברשת? בואו ללמוד כיצד להגיש תביעת נזיקין ללא הוכחת נזק
יש בהחלט מצבים שבהם יהיה קשה להוכיח את הנזק אבל החדשות הנהדרות כי לא יהיה צורך בכך וכאן נכנס עניין תביעות דיבה ולשון הרע לתמונה.
התובע לא יידרש להוכיח כי נגרמו לו נזקים בעקבות שאותו פרסום וכך ליהנות מפיצויים בעקבות המקרה הפרסום הפוגעני. במקרים הנ"ל עבירות לשון הרע יאלצו את הנתבע לשלם ללא הוכחת נזק עד חמישים אלף ₪ ובמקרים קיצוניים סכום התביעה יגיע גם עד מאה אלף שקלים זאת ואם נראה בבירור כי למפרסם הייתה כוונה זדונית להרע לתובע.