משה ניסנבויםהמציאות הביטחונית בישראל נמצאת תמיד במרכז השיח הפוליטי-מדיני; גנרלים, לוחמים ומפקדים נחשבים לחוד החנית של ההגנה על המדינה ומשכך הם זוכים להערכה. בשל כך, רבים מהם נכנסו לפוליטיקה ולתפקידי מפתח אחרים בשל התנהלותם במערכת הזו. גם הדיון על משך שירות החובה בצה"ל, לוחמים בקרבי מול משרתי מערך הסייבר והמודיעין, פנסיות של הגמלאים- מושפע מאוד מהיוקרה של היחידות השונות ואופי השירות במדינה.
אלא שלצד כל זה ישנו משהו דרמטי, מטלטל ומטריד בחוסר המודעות של הציבור הישראלי לטיוח שקיים במערכת הגדולה הזו. בכל זאת מדובר על מי שאמו להגן על כולנו ולהתכונן תמיד היטב למצב של מלחמה כחלק מתפקידו.
לו היה מדובר בדברים שבשגרה מבחינת הכמות או האיכות שלהם או שהדברים היו מטופלים בצורה יעילה ורצינית הרי שלא היה צורך בביקורת.
אך מתברר שהדברים אינם כפי שהם נראים. מדבריו החריפים של יצחק בריק עולה תמונה קשה ומדאיגה: צה"ל אינו ערוך למלחמה מבחינות שונות, הליקויים לא מטופלים, התרבות הניהולית ארגונית בעייתית ועוד מאפיינים שמעידים על בעיתיות גדולה.
במשך שנים ארוכות בתפקידיו בצה"ל יצחק בריק היה עד לדברים, וביקש לטפל בהם. פעם אחר פעם באמצעים שונים הוא זועק על הנושא וגם כעת בספר החדש והמרתק שלו שעוסק בתחנות מרכזיות וחשובות בחייו.
הוא היה בצמתים ובמלחמות הכי דרמטיות בתולדות המדינה: כבן דור תש”ח, שהתגייס לחיל השריון הוא התקדם במעלה התפקידים- מפקד חטיבה 786 בחטיבת הראל, מפקד חטיבה 14, מפקד עוצבת אתגר, מפקד עוצבת געש, סגן מפקד המפח"ש, מפקד המכללות הצבאיות ועוד.
הוא לחם במלחמת ששת הימים, פעולת כראמה, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים (שבה קיבל את עיטור העוז על מעשה גבורה תוך כדי הקרב כאשר לחם בשני צידי התעלה כמפקד פלוגה מילואים במלחמת יום הכיפורים, נפצע פעמיים והחליף שבעה טנקים שנפגעו), מבצע שלום הגליל, המערכה ברצועת הביטחון. לאחר שחרורו הוא עסק בפיתוח הנגב והגליל והתמנה ליועצו המיוחד של התעשיין סטף ורטהיימר ולממונה על פיתוח אסטרטגי של הפריפריה.
מדצמבר 2008 עד דצמבר 2018 הוא כיהן כנציב קבילות החיילים והרבה מהביקורת שלו נובעת מהתלונות והעדויות שבהם טיפל במסגרת זו.
כך למשל, בראיון לתוכנית "זמן אמת" בכאן 11, הוא אמר כי "במידה והיום תפרוץ מלחמה, מלחמת יום הכיפורים תהיה טיול לידה".
במאמר באפריל 2020 על אובדן רוח הלחימה בצה"ל הוא טען כי "מי שיבקר היום בבסיסי ההכשרה והאימון לא ירגיש אפילו משב קל של רוח לחימה, ומכאן אפשר להבין את כשירות היחידות הירודה ואת חוסר המוטיבציה של הלוחמים להתכונן כראוי למלחמה הבאה. המצב בקרב הקצונה הגבוהה אף חמור יותר: הם מקווים שהנס יקרה והמלחמה לא תפרוץ בתקופתם ותחת אחריותם".
"המשימה הלאומית עליונה לשוב ולהעמיד כאבן הראשה של ערכי צה"ל את קידוש ערך הניצחון ותחיית אתוס ההקרבה העצמית“.
בספר החדש שלו, 'בריק – לוחם ללא פשרות', ישנו תיאור של כל אלו- פרטי ולאומי. הספר שוזר בין חייו הפרטיים עם חיי הלוחמים ובני משפחותיהם.
כך למשל, הספר פותח בתיאור משפחתו של בריק- אביה של סבתו שהיה תלמיד חכם אך בחר לעסוק בכלכלה; הגעתם של משפחת אימו אל אושוויץ ועוד.
בפרק אחר, בריק מתאר מפגש מרגש במיוחד שהתרחש אחרי מלחמת יום הכיפורים שבה הוא לחם בגדוד 113, ואיבד בקרב על גשר פירדאן המצרי 35 מפקדים וחיילים ועוד עשרות מהם נפצעו.
18 שנה לאחר המלחמה ביקשה, חיילת צעירה להיכנס לאחת מהרצאותיו וסיומה פרצה בבכי קורע לב. כשנרגעה שאל בריק את החיילת: “מה היה שמו של אביך?” “קראו לו זאב ששון,” ענתה הבחורה. “אביך היה אַחד החברים הטובים ביותר שהיו לי,” אמר. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעה עדות חיה על אביה, שנהרג במלחמה.
בהקשר הזה, כך בריק מתאר את מלחמת יום הכיפורים: “ב-7.10.73 הותקל הכוח שלי במארב קומנדו מצרי. טיל נ״ט נורה לעברי וחלף מלימטרים מפרצופי. נכוויתי קשה בפניי וחולצתי עלתה באש. קפצתי מהטנק והתגלגלתי על החול על מנת לכבות את האש שאחזה בחולצתי. לחשתי לעצמי בקול רפה: אני נושם, אני מרגיש, אני חושב, משמע אני חי,’ וזחלתי לטנק בחיפוי התותחן, טיפסתי עליו בשארית כוחותיי והמשכתי להילחם”.
ב-8.10.73 כתב: “נמצאתי במלכודת של אש, עשן והתפוצצויות; האדמה רעדה מתחת לרגלינו. מבחינתי נהפך היום ללילה. זה היה מעין ליקוי חמה שהתרחש ובא עלינו ברגע אחד.”
מדובר בספר מרתק, מעורר מחשבה אך גם מטריד שכדאי לכם לקרוא כדי להבין בפני אילו אתגרים ניצבת מדינת ישראל וכמובן מערכת הביטחון שלה.
