בעוד השיח המקצועי ב-2018 מנסה עדיין להבין מה עובר על הפסיכולוגיה בעידן הדיגיטל, יש כבר חוקרים סקרנים שבוחנים במרץ את ההשפעות וההשלכות הפסיכולוגיות אותן יחוו בני האדם שיתנחלו במושבה הראשונה במאדים. ויש להם מה להגיד.
המאמר נכתב ע"י איתן טמיר, פסיכולוג וראש מכון טמיר
נזכיר שהפעם האחרונה בה הילכנו לנו על הירח הייתה ממש מזמן. במשלחת האחרונה של של NASA השתתפו זוג אסטרואנטים על החללית אפולו 17 בשנת 1972.
הפרויקט החללי המאויש הבא מיועד לצאת לפועל בעשור הרביעי של המאה ה-21, אלא שהפעם הוא מכוון הרבה יותר רחוק, הרבה יותר שאפתני והרבה יותר יישומי – אנחנו מתכננים לבנות לנו חיים של ממש על מאדים. אלא שקודם צריך להגיע לשם ולחזור משם צוות אסטרונאוטים בחללית מאוישת.
כמה זמן הלוך ושוב אתם שואלים? לפחות 506 ימים, 250 מיליון ק"מ לכל כיוון (בחישוב מהיר שלי זה יוצא חצי מליון ק"מ ליום. בקטנה).
איך חוקרים את הפסיכולוגיה של האדם במאדים?
זה פשוט. בונים מתקן שדומה ל'בית האח הגדול' ומכניסים אליו צוות אמיץ לפרק זמן ממושך. מונעים מהמשתתפים פרטיות מינימלית, משלבים תסריטי חירום שכוללים סיכון חיים, יוצרים באופן מלאכותי תנאים של מיקרו-גרביטציה, דואגים שיהיה משעמם, והנה, אנחנו במאדים.
מחקרים התייחסו להיבטים פסיכולוגיים שתועדו עד כה בשלוש מסגרות ניסוי:
הכלי הראשון, שמספק שפע של ידע, הוא תחנת החלל הבינלאומית (ISS), שיתוף פעולה יוצא דופן בין מיזמי החלל של המעצמות. את התחנה מאיישים ברוטציה צוותים כבר 17 שנה, כאשר כל סבב נמשך 6 חודשים.
כלי אחר הוא מחקר רוסי, אכזרי למדי, שבחן את ההשפעות הנפשיות, הקוגניטיביות והמנטליות על חמישה אנשי צוות, בשהות בת 520 ימים (!) בתא סימולציה שנבנה במיוחד כדי לדמות עד כמה שניתן את תנאי החיים במאדים.
מחקר שלישי עודו מתקיים בהוואי (HI-SEAS) ובו משתתפים חמישה אסטרונאוטים, גברים ונשים, לאורך 8 חודשים, בתנאים שמחקים את המציאות במאדים. זירת הניסוי ממשיכה לפעול בסבבים ונבחנים בה משתנים פסיכולוגיים מגוונים לאורך שנים רבות.
אז איך מרגישים על "מאדים"? הנה כמה תצפיות די מטרידות:
דיכאון
מדיווחי חלק מהאסטרונאוטים עולים תסמינים שמאפיינים דיכאון קל עד בינוני, מהם סבלו לאורך מרבית התקופה. יתכן שאחת הסיבות להתפתחות דיכאון היא הקושי בתקשורת שוטפת עם בני המשפחה, עם Delay של 40 דקות בין רגע הדיבור ועד הגעתו לצד השני!
קשיי שינה
מרבית המשתתפים מדווחים על פיתוח מחזורים חריגים של עירות-ושינה, כמו גם נדודי שינה ויצירת לוח זמנים לא-קבוע של השכמה ושינה. מחקר אחר שבחן את צוות מאדים 500 גילה כי הנבדקים הראו מידה גבוהה של עייפות גופנית.
מכל הבלאגן הזה התבססה תשישות גופנית מצטברת שהמשיכה להקשות על המשתתפים הרבה זמן אחרי הניסוי, עם חזרתם לחיים.
תוקפנות
כפי שניתן להבין, מסגרת הניסוי גורמת לכל תכנית ריאליטי להחוויר על ידה. ואכן, אי אפשר לדבר על פסיכולוגיה אנושית בלי דינמיקה קבוצתית:
ממצא קבוצתי מעניין העלה כי האסטרונאוטים שדיווחו על מידת הלחץ והשחיקה הנפשית הגבוהים ביותר, היו מעורבים בכמעט 90% מסך הקונפליקטים הבין-אישיים שדווחו. קונפליקטים כאלה כוללים ריבים זה עם זה בתוך הקבוצה, או עם "מרכז הפיקוח על כדור הארץ".
חרדה
טוב, את הקוראים הקלסטרופוביים זה לא מפתיע: למרות המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים הקפדניים שעוברים מועמדים לקורס האסטרונאוטים היוקרתי ב-NASA, השהות בתוך תא סגור, בתוך חליפת חלל, לאורך תקופה כל כך ממושכת, הגיוני מאוד שכל אדם יפתח תסמיני חרדה ברמות כאלה ואחרות.
המחקרים הפסיכולוגיים מתקדמים בהתמדה ובנחישות, לצד מחקרים פיזיולוגיים אינטנסיביים, שיימשכו כנראה לאורך שנים רבות.
עבור חלק מהממצאים שתיארנו מפתחים פסיכולוגים פרוטוקולים טיפוליים ייחודיים ומבוססי-ראיות, שמטרתם להעלות את מידת החוסן הנפשי של האסטרונאוטים במהלך המסע.
בהצלחה!
