טור אורחרגע לפני גיוס מחזור אוגוסט-ספטמבר, בני נוער רבים חוששים, אפילו מאוכזבים לעיתים, מהשיבוץ שקיבלו מצה"ל. לכל אלה, אנחנו מביאים את הסיפור האישי של עמית שלמדה להפוך את הלימון ללימונדה ולהשלים שירות צבאי איכותי ומספק – גם במקום שהיא לא בחרה לכתחילה.
היי, אני עמית בת 21 מהוד השרון, עשיתי מכינה קדם צבאית ע"ש רבין אחרי התיכון והתגייסתי בנובמבר 18 להיות תצפיתנית. בהתחלה, כמו כל הבנות לפני גיוס, רציתי תפקידי הדרכה שנשמעים התפקידים הכי זוהרים. להדריך לוחמים. מי לא רוצה? זה תכל'ס הכי מתאים לי, כל החיים הייתי בתנועת נוער אני יודעת להעביר שיעורים ממש טוב.
אז הייתי בטוחה מה יהיה הכי טוב בשבילי, אבל קיבלתי ציון נמוך באחד הקריטריונים ביום המאה, ובכנס של מיטב ביקשתי ראיון חריג כדי שיקחו אותי להיות מדריכה (הלכתי ממש רחוק). רציתי הרי שירות משמעותי – שנה במכינה לא באה ברגל. ואם לא מדריכה אז מש"קית ת"ש/חינוך תכלס אני גם ממש טובה בזה.
אז אחרי הרבה באלגן זומנתי לראיון, אחרי שקבלתי את הצבא עוד לפני שהתגייסתי. ואמרו לי שאין הקצאות יותר לתפקידים שאני רוצה וזה לא מתאפשר.
אז בכיתי כמובן. כאילו סוף העולם הגיע. ואז התקשרו אליי ושאלו אם אני רוצה להיות מ"כית במגל או תצפיתנית.
לפני גיוס, היו לי שש חברות שהתגייסו יחד למגל שנהנות בטירוף, וחברה אחת תצפיתנית. כמו כולן גם אני שמעתי רק דברים רעים על התפקיד, המון סטיגמות והייתי בעיקר בתחושה שהצבא מפספס אותי ושאני לא אמצה את עצמי בתור תצפיתנית. אבל משהו בכל זאת גרם לי להגיד בטלפון שאני מעדיפה להשתבץ בתור תצפיתנית, תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מפקדת אז אמרתי נהיה בתפקיד ואז אצא לפיקוד.
הגעתי להכשרה בהתחלה עם מוטיבציה בינונית ומהר מאוד החוויה השתנתה והסגל הצליח להגביר את תחושת השליחות וגודל התפקיד ועם זאת המוטיבציה עלתה. אחרי תהליך של חודשיים וחצי בהם הסגל האמין בי מאוד והייתי מצטיינת מחלקה הגעתי לקו עזה, הגעתי בסוף ינואר ישר להסלמה קשה.
הגעתי עם מוטיבציה גדולה שדעכה עם הזמן שלי שם, היה לי קשה למצוא משמעות, והיו לי מפקדות שלא האמינו בי ושעשו לי חיים לא קלים בלשון המעטה.
אחת החוויות היותר משמעותיות בחיים שלי עם חברות וחברים שישארו איתי להמשך, עברתי לאוגדה לחמ"ל שמתעסק עם האיומים החדשים בגזרה, של בלוני תבערה ורחפנים.
הייתי שם כחודשיים, ופגשתי שם קצינה אחת שעשתה את ההבדל בשירות שלי, האמינה בי לעומת שמונת החודשים שקדמו לה. ונלחמה שאצא לקורס מפקדות למרות שקצת פספסתי את המועד, ועשתה הכל כדי שאצא לקורס. אחרי עשרה חודשים בקו וחמש הסלמות שהקשה ביותר הייתה יומיים לפני שעזבתי יצאתי לקורס מפקדות. הייתי חלק שהיה מפורסם בכל חדשות אפשריות, נחשפתי להמון גורמים בכירים וחוויתי חוויות שאף חיילת אחרת בצבא שלא בתפקיד שלי לא הייתה חווה.
כשהגעתי לאוגדה והתחיל המבצע ראיתי מה זה "הצבא הגדול" ואיך מבצע מתנהל מהבכיר ביותר ועד אחרון החיילים ואיך כולם כ"כ חשובים ואיך תפקיד התצפיתנית מהווה כ-80 אחוז מההגנה על הרצועה.
הייתי חודשיים וחצי בסיירים בקורס מפקדות, הגעתי חזרה לגדוד שלי בתקווה ללכת לפקד חזרה בחמ"ל , ותוך כדי טופס טיולים אמרו לי שאני יורדת להכשרה של טירוניות ובהתחלה היה לי ממש קשה, לא הבנתי מה לי ולזה, אני רוצה לנהל אירועים, אין מצב שתצא מנהרה ואנשים יהיו בסכנה ולא אני אנהל אירוע ואהיה בחמ"ל, אבל תוך כדי הבנתי שזכיתי, שקיבלתי את התפקיד הכי טוב בשבילי, בדיוק כמו בהתחלה זוכרות? שרציתי להדריך כי את זה אני עושה הכי טוב? רק שהפעם אני מדריכה תצפיתניות לעתיד, בנות שהולכות לסכל את הפיגוע הבא, להציל חיים של לוחמים ואזרחים.
הבנתי, שעכשי הגיע הזמן שלי, מתוך הניסיון שלי ללמד בנות שעד לפני שנייה ישבו בבית ולא חשבו בחיים שהן ישבו קרוב לעזה או בכל מקום אחר ויראו מחבל בא לפגע, ולהסביר את החשיבות המטורפת של התפקיד הזה. כי אני וחברות שלי יכולות להגיד בגאווה שסיכלנו אירועים ברמה מדינית שהגיעו לחדשות. ולתת לחיילות את ההבנה שמה שהן רואות הלוחמים בשטח לא יראו.
באוגוסט שעבר היה אירוע באמצע הלילה שמחבל ירה בקצין ושלושה חיילים, ובדיוק שנכנסתי לחמל ראיתי את ההתקלות שלהם אחד בשני, ונפלה ההבנה שכמה שנרצה הלוחמים לא יוכלו לראות בדיוק כמונו מהמצלמה, מדובר על אירוע מאתגר שנמשך 6 שעות שבקלות יכל להגמר אחרת לולא התצפיתניות שישבו בחמלים.
בתור מפקדת בהכשרות אני נחשפת לכל כך הרבה סוגי בנות, לכל אחת סיפור ועולם ומלואו, פתחתי את מחזור פברואר 20 בתור מפקדת ועכשיו את יולי 20. עם התפקיד ותקופת הקורונה יש המון מבחנים שאנחנו נעמדות בהם. סגרתי עם החיילות המצויינות שלי 45 יום בבסיס מתחילת הקורס ועד סופו, האמת שהייתי סקפטית מאוד בהתחלה ולא ידעתי איך החיילות יתמודדו עם זה וחששתי שיהיו תגובות קיצונית, הרי בכל זאת זה כל כך הרבה זמן בלי בית, בלי תמיכה מאנשים שאוהבים, אוכל טעים, חיבוק, מיטה, בקיצור בית. אבל עם כל הקושי עמדנו במשימה בגבורה ואפילו הייתה חוויה טובה!
אחד הדברים היותר טובים שזכיתי בהם בשירות שלי, זכיתי לעבור תהליך עם חיילות אישיות שלי, ומחלקה של חיילות מקסימות, שמחוסר אהבה ורצון לתפקיד עד לחיילות מצטיינות שיוצאות עכשיו בעצמן לפקד.
תחושת הגאווה היא בלתי מוסברת, המכתבים מהחיילות שקיבלתי בסוף עם סיכום שלהן והתהליך המטורף שכל אחת עברה, תחושת הציונות, תחושת השליחות והאהבה למדינה שלנו, ההבנה ששום דבר שיש לנו זה לא מובן מאליו, וזה עכשיו תורנו להגן אחרי כל הדם שנשפך על האדמות שלנו. אין משהו יותר מספק מהתחושות האלה, אין שירות משמעותי יותר שיכולתי לבקש לעצמי, ואני מתחייבת שחברות שלי מהבית ומהמכינה לא חוו שירות משמעותי כמו שלי.
אני מאחלת לכל אחת ואחת שאולי מתלבטת לאן להתגייס לעשות מעשה ציוני ולהבין שאין תפקיד חשוב יותר לנשים בצבא שלנו, אנחנו חלק בלתי נפרד ממערך ההגנה על גבולות המדינה.
בואו לסיירים שנוכל לשבור סטיגמות ולהסביר למה שומעים דברים לא טובים על התפקיד, בסופו של דבר תבחנו טוב טוב מה אומרים לכם, ומי אומר את הדברים, בדרכ אלו יהיו אנשים שלא מכירים את התפקיד מקרוב ורק שמעו מה היה פעם. בואו להיות התצפיתניות של מחר!
