משה ניסנבויםהספר החדש והמרתק של איש החינוך הוותיק, ניסים מטלון, "המקום שבו אני יכול להיות", משמש במשמעות כפולה: האחת – המימוש העצמי של מי שמבקש להנהיג, השנייה – קריאה לכל אדם הקורא את הספר להצליח להביא את עצמו למימוש כוחותיו ורצונותיו, ובכך להנהיג את חייו ולחוות חיים עם משמעות.
הספר מאפשר הצצה אל ההתלבטויות והדילמות שמובילות מנהיג ,והוא נכתב מתוך ניסיונו הרב של המחבר. הוא אמנם כותב על עצמו, אבל יש בו תובנות שעשויות לסייע לכל מי שמחפש עצות וזקוק להכוונה כיצד לפתח את מנהיגותו.
תפישתו של מטלון, כפי שהיא מנוסחת בפרק הפתיחה לספר, שבו הוא גם מספר על הרקע ועל מטרות הספר, הייתה במהלך כל השנים נתונה להתבוננות מבחוץ ומבפנים. כלומר, מצד אחד להביט פנימה ולבקש למצוא בתוכו את הדרך בהתאם לציפיות שלו מעצמו; מצד שני, גם האנשים מבחוץ מצפים למנהיגות ולהובלת דרך וגישה, ולכן צריך לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, המשמעותית והיעילה ככל הניתן.
לפיכך, היכולת להוביל נובעת מהעובדה שאנשים רואים בכך צורך ,גם המנהיג עצמו וגם סביבתו. יצירת השילוב בין הקשבה לעצמך והקשבה לקולות הסביבה היא תהליך מתמשך של למידה תוך כדי תנועה.
לדברי ניסים, בחווייתו האישית אין מרחבים נפרדים: כלומר, לא מדובר בשני חלקים נפרדים בחיים שבהם קיימת העבודה וקיימים הבית והמשפחה, אלא במשהו שהוא ישות אחת. וכך, בדיאלוג הדדי ואותנטי בין אנשים הכל הולך ומתפתח וגדל – התלמידים והוא כמנהל.
התפישה הזאת מציעה מבט חדש ומפוקח על טיבו של ניהול, והיא מתוארת היטב במהלך הספר. תגובות התלמידים שסיפרו לו על ההעצמה שלהם בעקבות אופי מנהיגותו, מעידות יותר מכל על הצלחתה של התובנה החשובה הזו.
כך גם רעיון נוסף שאותו מדגיש המחבר- הנאמנות לערכים העצמיים ובקרה עצמית שלא לחרוג מהם. וכשיש לפעמים מעשה או מתקיימת חריגה כזו, המטרה היא ללמוד מכך. תמיד להיות עם רצון לשפר. זה מגיע מתוך מקום של חיפוש תמידי ורצון להתקדמות ותיקון.
והנה משהו בהחלט מפתיע: מתברר שדווקא מתוך המקום שמכיר במגבלות, מביט ישירות אל הקושי ויודע מה היכולת העצמית שלך, אתה יכול להגיע לגבהים הכי גדולים. הספר נכתב כעין סיכום, לא כרונולוגי אלא כזה שמבקש להעניק כלים, עצות ושיטות להצליח בכך, דווקא מתוך התחנות השונות בחייו של המחבר. למשל התבוננות עצמית, על רקע ההצלחה, על הכאב והקושי למידה מהם והפקת לקחים.
אבן יסוד בתפישת הניהול של מטלון היא יצירת ״תיפוף אחר״, מקצב שונה, מחדש ומאתגר בתוך מערכות קיימות. המפגש בין המקצבים יוצר תנועה והתחדשות. דוגמאות בולטות לכך מובאות בספר.
בסיפור ״הקהילה הצודקת״- בית ספר בתוך בית הספר הגדול בערד, שבו מעורבות התלמידים הייתה בתחומים פדגוגיים, בניהול ובעיצוב מערכות היחסים בקהילת בית ספרם; ובסיפור של תכנית קרב, המביאה רוח אחרת ופעולה שונה אל תוך מערכת החינוך הרחבה, ובכך יוצרת התרחשות מחדשת במערכת.
המושג רלוונטי, לדעת מטלון, גם לכל מנהיג באשר הוא, שצריך לשאוף לקיומו של ״תיפוף אחר״ בתפיסת עבודתו וביישומה. ואכן, המחבר, ניסים מטלון, ידיו רב לו בהובלת פרויקטים והפיכתם למשמעותיים ביותר גם מבחינת הכמות וגם מבחינת איכותם הפדגוגית: הוא הוביל והקים ביחד עם אנשים נוספים את תכנית קרב למעורבות בחינוך. במשך למעלה מ-20 שנה הוא שימש כמנכ”ל התוכנית, שהייתה לדגל במשרד החינוך בשל הצלחתה המטאורית.
המטרה שלה היא לאפשר שוויון הזדמנויות וצמצום פערים, למידה של תחומי דעת רבים ומגוונים, עם ביטוי אישי ויצירת תחושת מסוגלות. תחילת התוכנית הייתה עם 7 ישובים, מעט בתי ספר וכמה מאות תלמידים. כיום, בעקבות מנהיגותו וניהולו של מטלון, היא הפכה למערכת עם לא פחות מ4000 אנשים שמפתחים, יוצרים ומלמדים העשרה איכותית מאות אלפי תלמידים ב כ 120 רשויות.
כמו כן, הוא גם ניהל את ביה”ס התיכון בערד, שגדל בתקופתו מ-500 ליותר מ-1,500 תלמידים.
כיום הוא מלווה אנשים כמאמן, כיועץ וכמנטור, בדרכם למימוש אישי ולפיתוח מקצועי.
התחנות האלו ואחרות, עם הניסיון הרב שהמחבר צבר בהם, על האתגרים השונים, הופכים אותו בעיני לכזה ששווה לקרוא את ספרו ולהחכים. ממליץ להיכנס לאתר ולהזמין את הספר החדש.
