טור אורחמאת: פרופ' כרמית כץ, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל אוניברסיטת תל אביב
שקט
דממת מוות
הקורונה ועימה הסגר האינסופי מממסכים את הזעקה האילמת של הילדים
צפונים בתוך בתיהם הסגורים, הרחק מכל שומר ועין משגיחה, חווים את הזוועות הקשות המתחוללות בבתיהם.
איך שורדים תינוקות, פעוטות, ילדים וילדות, נערים ונערות מציאות יומיומית של כאב? פחד? טרור? שגרת אימה? שלעיתים מסתיימת גם ברצח של האם האהובה?
במחקר שערכתי בקרב ילדים שהיו עדים לרצח אימהותיהם על ידי אבותיהם, חשפו הילדים שגרה של רצח ידוע מראש: ימים ושעות רוויים במראות קשים של דם, כאב ושבר, ובטקס קבוע של הילדים, שכבר למדו על בשרם לזהות סכנה מטון הדיבור של האב, ושהפעם זה יגמר במכות. אז מה נותר לילדים רכים לעשות בזמן שההורה שאמור להגן ולטפל בהם הוא זה שמאיים על כל קיומם?
הם מנסים להגן על אימם מפני אביהם בעל הידיים הגדולות והמדממות מהמכות. לעיתים הילדים מנסים להדוף את אביהם בגופם הזעיר תוך שהם נפצעים ונחבלים. אחים בני 5, 8, ו-12 מספרים כיצד הם מתאגדים בזמן אירועים קשים של התעללות, קופצים על האב ומנסים להניא אותו מלהכות את האם. ילדים צעירים אלו מתחננים אל האב שיפנה את זעמו כלפיהם ומקווים בכך להציל את האם- "אבא תרביץ לנו, אנחנו רעים! תרביץ לנו!".
הם מנסים להגן על אחיהם הקטנים. כמו א', הילדה בת ה- 5 שמבינה שעכשיו זה הסימן שהיא צריכה להרים את אחיה התינוק מהעגלה שבפינת הסלון, להסתגר איתו בחדר השינה ולשיר לו "אבל בקול ממש חזק כי אחרת מה שהוא ישמע יבהיל אותו נורא".
אבל אז מגיעה הפעם האחת ההיא שבה המכות המכאיבות לא נגמרות בבכי החרישי של אמא, אלא בדממה. הילדים שהיו עסוקים בהגנה על אחיהם מציצים ומבינים שמשהו אחר קרה. אבל הנפש מסרבת להכיר בזוועה שהתחוללה כאן. הילדים אשר כבר ראו לא פעם ולא פעמיים את אמא שרועה על רצפה לא מעלים על דעתם שהפעם אמא מתה. הם חושבים, מקווים ומאמינים בכל ליבם ש"אמא תחזור מחר".
הם ממשיכים לגונן על האחים הקטנים, מכניסים אותם לחדר מול מסך ונותנים להם קוביית שוקולד, כדי שהם לא יצפו במראות הקשים. "הוא קטן מדי זה יפחיד אותו בלילה" אומרת הילדה בת החמש.
הם מנסים לטפל באמא, בחיבוק, בליטוף, בנשיקה, לשיר לה שיר שהיא אוהבת, אבל אמא לא מתעוררת, היא גם לא תחזור מחר.
זה הניסיון לשרוד מציאות יומיומית שלא באמת ניתן לשרוד אותה.
ועכשיו בתקופת הקורונה? בתי ספר סגורים, והדיונים? הדיונים נוגעים לרמזורים, נתונים וחשיבה טכנית על הישגים בלימודים. איך זה שעדיין לא מבינים כי בתי הספר הם מערכת שקודם כל שומרת על ילדים? בתי ספר הם המעטפת שיש לנו להציע לילדים, מעטפת שאמונה על לראות את הילדים יום יום, לראות מעבר לזעקה האילמת ולרסיסי החיים.
מסקנה מרכזית שקיבלה הכרה בינלאומית נוגעת לחיוניותם של בתי הספר דווקא בתקופת הקורונה, תקופה אשר מעצימה את הזוועות אותם חווים ילדים. נורא קל לעלוב במורים על הישגים כאלה ואחרים, אבל הצצה קטנה אל הנתונים מלמדת אותנו כי אין מערכת להגנה על ילדים ללא מורים- המורים הם החזית הראשונה בהגנה על ילדים!
עוד מעט עוד בחירות, אבל הלילות והימים רצופים ברגעים ששוברים את הנפש וזעקות אימה שאינן נשמעות
אף אחד לא שואל את הילדים מה עובר עליהם עכשיו בבתים
האמת העצובה היא? אף אחד בכלל לא חושב על הילדים
שקט
דממת מוות.
