אביחי טבקעל רקע המבוי הסתום בפוליטיקה הישראלית וההליכה למערכת בחירות רביעית תוך שנה וחצי, אין ספק שהמערכת הפוליטית נמצאת בצומת חשוב של קבלת החלטות בכל הנוגע לשיטת הבחירות הרצויה בישראל. ריבוי המפלגות והכוח הרב של המפלגות הקטנות הקשו במשך השנים על הקמת ממשלות, וההצעות לשינוי החלו לעלות מייד לאחר הקמת המדינה. אחרי ניסוי לא מוצלח של שיטת הבחירה הישירה בשנות ה-90, נראה שהפוליטיקה הישראלית נמצאת מול שוקת שבורה. מהן ההצעות שעלו בעבר, ומהן ההצעות שעומדות היום על הפרק?
בשנה וחצי האחרונות נכנסה המערכת הפוליטית בישראל ועמה המדינה כולה לסחרור בלתי נגמר של מערכות בחירות ואי יציבות שסופו, עד כמה שזה נשמע מדכדך, לא נראה באופק. לא מפליא אם כן, שכאשר אף צד אינו מצליח לרבע את המעגל שבים ועולים הקולות המציעים פשוט להפוך אותו לאליפסה.
למעשה, כמעט מיד עם קום המדינה, כבר בתחילת שנות ה-50 הגיעו ההצעות הראשונות לשינוי שיטת הבחירות בישראל, בשנת 1965, הקים דוד בן-גוריון את מפלגת רפ"י אשר דגלה בשינוי שיטת הבחירות לכנסת ולקראת בחירות 2015 היה זה נתניהו שהתחיל את קמפיין הבחירות עם הסיסמא "משנים את השיטה". עם השנים הוגשו הצעות חוק רבות לשינוי שיטת הבחירה, כאשר כמעט כולן מציעות לשלב בשיטת הבחירה היחסית הנהוגה בישראל גם אלמנטים של בחירות אזוריות ובחירה אישית, אך בפועל רק בשנת 1992 הצליחו חברי הכנסת לגעת בפעם הראשונה ולהעביר חוק לשינוי שיטת הבחירות שיכלול מעבר להצבעה בשני פתקים – אחד לרשימת מועמדים והשני, בחירה ישירה בראש הממשלה.
חוק הבחירה הישירה עבר ב־1992 עם מספר שינויים. על פי החוק, בנוסף להצבעה עבור המפלגה, יצביע הבוחר בפתק נפרד עבור מועמד לראשות הממשלה, שצריך לעמוד בראש רשימת מועמדים לכנסת. ראש הממשלה הנבחר חייב להציג את ממשלתו תוך 45 יום ולקבל את אמון הכנסת. אם לא, הכנסת תתפזר וייערכו בחירות חדשות. הכנסת יכולה בכל עת, ברוב של 61 מחבריה, להביע אי־אמון בנבחר ואז שוב ילכו לבחירות.
לטענת רבים, הבחירה הישירה, שהונהגה לראשונה ב-1996 הביאה להעמקת הקיטוב העדתי, לפרגמנטציה של המערכת הפוליטית, ולהיחלשות המפלגות המרכזיות, העבודה והליכוד, לטובת מפלגות סקטוריאליות כמו "ישראל בעלייה", "שינוי" האשכנזית-חילונית, וש"ס המזרחית-דתית, שזינקה בבחירות 1999 ל-17 מנדטים. ואכן, שינוי זה לא החזיק מעמד יותר משלוש מערכות בחירות (שתיים מלאות, לכנסת ה-14 וה-15, ואחת לראשות הממשלה בלבד בין אהוד ברק לבין אריאל שרון. – א"ט) ובכל זאת, גם היום יש רבים שמציעים להחזיר את השיטה לישראל.
"המעבר לשיטת הבחירות הישירה בשנות ה-90 בוצע בצורה לא נכונה" אומר ד"ר עמנואל נבון, "או שאתה עובר לממשל נשיאותי, בו המנהיג נבחר באופן ישיר ומקבל סמכות עצמאית רחבה או שאתה נשאר במשטר פרלמנטרי בו המנהיג הנבחר צריך רוב בכנסת כדי למשול. הרפורמה הקודמת של שינוי שיטת הבחירות יצרה מצב כלאיים בו ראש הממשלה הנבחר עדיין זקוק היה לתמיכת רוב חברי הכנסת ולכן בעצם לא היה שינוי אמיתי".
פתח לסחטנות
ד"ר נבון, הוא מומחה ליחסים בינלאומיים ועמית בכיר בפורום קהלת ולדבריו ישנה סיבה נוספת לכך שהמעבר לבחירה ישירה נכשל, "האפשרות לבחור בפתק אחד את ראש הממשלה ובפתק נפרד את רשימת המועמדים עודדה את הבוחרים להפריד למעשה בין שתי הבחירות והחלישה למעשה את מפלגתו של ראש הממשלה, מה שהחליש אותו עוד יותר".
מי שהרבה בעבר לדבר על הצורך בשינוי השיטה הגורמת ל"סחטנות סקטוריאלית", כך לדבריו, הוא יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד. במערכות הבחירות הקודמות, כאשר התמודד באופן עצמאי, לפיד ויש עתיד פרסו במצע המפלגה את משנתם לגבי שינוי שיטת הממשל. הם מתארים את המצב הקיים היום בו מפלגות קטנות מתחרות ביניהן על אותו ציבור, כמצב הגורם להקצנת הפילוג ולהקמת ממשלות בזבזניות. הם קוראים למפלגות הקטנות "להתאחד ביניהן או להתמזג לתוך מפלגות גדולות, מה שיאפשר להן לשרת את הציבור שלהן מתוך הכרה אמיתית בצרכיו, במקום מתוך תחרות פנימית". המפלגה אף הציעה במצעה הצעות קונקרטיות לשינוי השיטה: העלאת אחוז החסימה ל 6% ודרישה לרוב של 70 חברי כנסת להפלת הממשלה.
את רעיון העלאת אחוז החסימה הציע ודחף יו"ר ישראל ביתנו שיחד עם לפיד העבירו בשנת 2014 שורת חוקים שכונו באותם ימים "חוקי המשילות" ונועדו לסייע לביצור כוחה של הקואליציה.
במסגרת חוקים אלו זינק אחוז החסימה ל-3.25% מקולות הבוחרים במהלך שלדעת רבים מיועד היה לפגוע ברשימות הקטנות (בעיקר באלו הערביות. – א"ט) ולהביא לכך שלכנסת יכנסו פחות רשימות, ולכל אחת מהן יהיה כח גדול יותר.
"המהלך של הגדלת אחוז החסימה היה שגוי" אומר ד"ר נבון. "ככל שאתה מעלה את אחוז החסימה אתה מצמצם את מרחב התמרון של ראש הממשלה להרכבת קואליציה ויצירת רוב בגלל שאתה מצמצם את האפשרויות הקואליציוניות שלו, וזה הוכח גם במערכת הבחירות האמצעית כשליברמן נותר לבדו כלשון המאזניים וזה נתן לו כח עצום שלא היה לו אילו היו במרחב עוד מפלגות קטנות אותן היה ניתן למשוך לקואליציה זו או אחרת" מוסיף נבון.
פחות ייצוג יותר משילות
גם הפובלציסט הלל גרשוני מסכים עם דבריו של נבון לגבי הבעיתיות בהגדלת כוחן של המפלגות הקטנות, אך בניגוד אליו הוא טוען שהפתרון הוא דווקא מעבר לשיטה האזורית-רובנית הנהוגה באופן כזה או אחר בארה"ב ובאנגליה. לשיטתו של גרשוני, יש לחלק את המדינה לעשרות אזורי בחירה כשכל אזור ייבחר לעצמו את נציגו או נציגיו אשר ישתייכו ליישות מפלגתית כלל ארצית ובכל הקולות הרבים ביותר בכל מחוז בחירה יהיה זה שייצג את כל חברי המחוז בכנסת.
"הבעיה אינה ייצוגיות אלא יציבות ומשילות. כלומר, מה שעלינו לעשות הוא אולי להקטין מעט את הייצוגיות היחסית, כדי לחזק את יכולת הממשלה למשול. זה לא בשמיים, ויש לנו כבר מודל פועל כזה באנגליה ובארה"ב. זהו עקרון "המנצח זוכה בכל הקופה", מה שמכונה "שיטה אזורית־רובנית". המדינה מחולקת למחוזות, ובכל מחוז זוכה בבחירות נציג אחד, והוא המייצג את אנשי המחוז. המטרה המוצהרת של השיטה היא קשר ישיר יותר ואחריות מובהקת יותר בין נבחר הציבור לבין הציבור שבחר בו, אך תוצר הלוואי שלה הוא צמיחתן של שתי מפלגות גדולות, שבדרך כלל אחת מהן זוכה ברוב מוחלט של הקולות, בלי צורך להקים קואליציה. והרי הצורך בהקמת קואליציה הוא מה שהביא אותנו למצב הביש הנוכחי" אומר גרשוני.
גרשוני לא מתכחש לבעיתיות שיש בשיטה, במיוחד במדינה משוסעת ומפולגת כמו ישראל אך לדבריו, לאור הגלגולים השונים נראה שבעת הזו זהו הרע במיעוטו. "רפורמה כזאת יכולה לפגוע במפלגות הקטנות, בפרט במפלגות אידיאולוגיות קטנות כמו מרצ וימינה, שבשיטה רובנית ייאלצו להיכנס לאחת מהמפלגות הגדולות ולהשפיע בתוכה. אך המצב הפוליטי הנוכחי בא אף ראש מפלגה אינו מסוגל להקים קואליציה יציבה – אינו תקין גם כן".
מי שעוד תומכת ברעיון הבחירה האזורית היא פרופ' אסנת עקירב, ראש החטיבה למדעי המדינה וראש החוג לממשל וחברה אזרחית באקדמית גליל מערבי. לדבריה של עקירב, השיטה הישראלית בה כל המדינה שייכת למחוז בחירה אחד ייחודית לישראל והולנד בלבד ובהכרח יש בה חסרונות רבים.
" כל עוד השיטה כפי שהיא היום לא תשנה את פניה, נמשיך לקבל את אותו פורמט של ממשלה שמורכבת מהרבה מאוד מפלגות קטנות, הקול של האזרח לא נשמע, ובעצם כשמנסים לחשוב על העתיד של המדינה, לנו, לאנשים שנמצאים בסוף המערכת, אין ביטוי”.
"רעיון העלאת אחוז החסימה הוא שינוי חשוב ומשמעותי", מוסיפה פרופ' עקירב, " “אבל לא יכול לעבוד לבד. “זה שינוי שהציעו אותו כחלק ממערך שלם של שינויים ואחד השינויים הכי משמעותיים שהציעו ולא קיימו – זה שיטת המחוזות”.
הדרך לפתרון – הסכמה
איך זה ייראה על פי ההצעה של פרופ' עקירב? “אפשר לאמץ את שיטת הבחירות הנהוגה בגרמניה, לפיה חצי מהחברים בפרלמנט נבחרים בבחירות ארציות וחצי מהם בבחירות אזוריות. המשמעות של שיטת הבחירות לפי הגישה הגרמנית תהיה, כי תושב רעננה לדוגמה שייצא להצביע, יכניס לקלפי שני פתקים. אחד עם שם הנציג אותו היה רוצה לראות מכהן מטעם המחוז שלו, "דרום השרון", נניח, ופתק שני עם שם המפלגה והרשימה הארצית עבורה הוא מצביע".
"השיטה הגרמנית היא ייחודית בעולם בכך שהיא מאחדת ומאזנת את שתי השיטות, זו היחסית וזו הרובית ובעצם לוקחת את היתרונות של כל אחת מהן. מצד אחד היא מאפשרת ייצוג קרוב של נציג המחויב לפני הכל לבוחריו במחוז הבחירה ומצד שני עדיין מאפשרת נציגות יחסית לסקטורים ומועמדים המייצגים סקטור או מגזר שמפוזר על פני כל הארץ ואין לו רוב בשום מחוז ספציפי".
למרבה האבסורד, לעת עתה נראה שבמצב הפוליטי הסבוך בישראל, יהיה קשה להגיע לפתרון מוסכם כלשהו לשינוי שיטת הבחירות וייתכן וגם במערכת הבחירות הבאה, בתקווה שהיא תגיע יותר מאוחר ממה שנראה כרגע, שוב לא נצליח להגיע להכרעה חד משמעית ובהתבסס על ניסיון העבר, שוב יהיה מי שיתלונן על שיטת הבחירות ויציע חלופות שונות, וחוזר חלילה.
